Press review for I Shot My Love
Mouse Cafe'

נוכח נפקד

I shot my love, שם סרטו הדוקומנטרי החדש של תומר הימן נראה הפעם מדויק מתמיד. לאחר יצירת המופת הבלתי נשכחת (לטעמי) "בדרך הביתה" הולך הימן ומתרכז בשני אנשים הכי יקרים לו –אמו נעה ובן זוגו אנדראס ופשוט מצלם אותם כל הזמן. הם, השיקוף שלו. הם הפינג פונג שלו. הם? מדברים איתנו בכלל. הימן מצלם אותם כל הזמן, כנוכח נפקד בחייהם. סוג של האח הגדול באחד על אחד.

 

מה שהחל כציור משפחתי אישי מאוד בסדרה ההיא, ממשיך את אותו הקו פרטי ומעמיק אותו עוד יותר. זהו לא המשך הסיפור על משפחה גדולה שהלכה והתפרקה (זה נמצא ברקע, לא לדאוג), למרות שלמי שצפה בבדרך הביתה, אין פה הרבה חידושים (וזו מחמאה) והסרט ייראה לעיתים כפרק החותם את הסדרה. הסיפור הפעם הוא על אהבה וגעגוע. אהבה לאמא, אהבה לבן זוג. אהבה למשפחה. אהבה למולדת. וגעגוע עמוק שמחבר ביניהם. ובדיוק כמו בדרך הביתה, השאלות נשאלות בין השורות. הצביטות הקטנות בלב כמו הדקירות הקטנות וההחמצות נוכחות גם נוכחות. אבל מעבר לסיפור על אהבה וגעגוע, זה גם סיפור על פערים. פערים בזוגיות. פערים בין דורות. פערים בין ארצות. פערים בין חלומות. פערים בין ציפיות. מצד אחד, נעה הימן, אשה שכבר אחרי בדרך הביתה, אמרתי עליה שצריכה לככב בסרט שלם. היא מעין בלתי נדלה של תובנות אמיצות, כנות ודוקרות על החיים, על הבית, על בנה, על בן זוגה ובעיקר על עצמה. לא מתחנחנת ולא מצטדקת. רק גורמת לנו לצחוק ולבכות. האשה הגדולה מכפר ידידיה. מהצד השני, אנדראס, רקדן גרמני נוגע ללב שנסע בעקבות האהבה, למקום שנדמה שהוא הכי מרוחק מהכור מולדתו המוכר והמנוכר. או כמו שאומרת עליו הימן האם – הוא ממגרש אחר. הדמות של אנדראס היא כל כך רב שכבתית והנסתר בה רב על הגלוי (על אף נטייתו לדבר). לפעמים הוא תמים כל כך, שבא לך לערסל אותו. ומנגד, לפעמים הוא מבוגר כל כך. הוא ילדותי והוא מצחיק והוא רציני והוא כובש והוא בעיקר נוגע חזק בלב. בסצנה מופתית מצמררת וחותכת כתער, מתאמן אנדראס על מופע המחול שלו בזמן צפירת יום הזכרון. הדיאלוג שהיה בין השניים אחר כך נע בין התמימות של המתבונן בנו מבחוץ לבין הישראליות המובנת מאליה. על פניו נדמה שבין האם הסוערת לבן הזוג הרגיש אין שום נקודות דמיון וחיבור, מלבד תומר העומד באמצע. ובמבט שני, אנו מגלים כי החיבור הוא רב – שניהם מאותו מוצא ומאותה סביבה מה שהופך אותם לקרובים הרבה יותר, שניהם עם דחף גדול לדבר על כאביהם ושניהם אוהבים את תומר. והוא, על אף שאינו נראה כמעט בסרט, נמצא בו מאוד. או לא פחות משני גיבוריו, אהוביו. דרך הדיאלוגים, מתגלים לא רק עולמותיהם של אמו ובן זוגו, אלא גם דמותו ולרגעים מסוימים נדמה שהוא גם משתף אותנו. אנחנו העיניים שלו. בדיוק כמו בדרך הביתה, או שאתה נסחף לזה, או שאתה חושב שזה קשקוש. I shot my love הוא מסמך ישראלי ופרטי כאחד. מרגש וחם, מצחיק ומצמרר, מקסים ובצורה בלתי רגילה, שמי שאהב את בדרך הביתה יאהב את זה גם ומי שלא התחבר אז, לא יבין גם עכשיו את העניין. אצלי כרגיל, בין אם הוא מדבר על הציבורי או מדבר על הבית בפנים, תומר הימן מעורר מחשבות. הפעם זה על הבית ועל הזוגיות ועושה לי חשק, כמו אחרי כל סרט שלו, להרים טלפון לאמא או לחבק מישהו. חפשו בסינמטקים הקרובים לביתכם.


>> Read the original article at Mouse Cafe'